בשבוע שעבר התקיימה הלוויתו של דנילו מוקנו הי"ד (לוחם צה"ל שנפל בעזה). אביו בכה על קברו ובפתח דבריו אמר (כמדומני ללא כיפה לראשו, נדמה לי שמדובר במשפחה שעלתה מבריה"מ):
אני קודם כל רוצה לומר תודה לאלהים שנתן לי בן כזה… סליחה, דנילו. מסכן, למה לקח אותו כל כך צעיר?!
שבוע לפני כן חננאל גז (שעלה מארה"ב) ספד בלוויית אשתו צאלה הי"ד (שנרצחה בפיגוע בסוף ההריון), ואמר בתוך דבריו:
אני מודה לקב"ה שזכיתי להכיר אישה מדהימה כזו. 11 שנה שזכיתי. גם אם הקב"ה לוקח ממך מיליארד דולר אחרי שהוא נתן לך 11 שנה, אתה אומר תודה.
למחרת הרצח הוא כתב לחבריו בקבוצת וואטסאפ:
שלום חברים, יום עצוב היום. הלילה אשתי נרצחה. היינו בדרכנו לבית החולים כדי ללדת בשמחה את בננו הרביעי. כמובן שאני שבור, זה טבעי, אבל אני גם מודה לה' שנשארתי בחיים ואהיה חזק כדי להמשיך ולהיות אור לעולם כולו. כי לעולם לא ניתן להם לשבור אותנו. אני מאוד מאוד עצוב, אבל אמשיך להילחם למען רווחת עמנו. אני אוהב את כולכם. אנחנו נשרוד, נצליח ונשגשג. ה' הוא אחד. בזמנים טובים וגם קשים – זה לא משנה. אם זה מהמלך האחד והיחיד שלי – אני מקבל זאת באהבה. תגידו שאני משוגע, אבל האם לא כולנו כאלה?
אמירות אלו מצטרפות להמון אמירות יוצאות דופן של אמונה וחיבור לה' שבאו לידי ביטוי מאז תחילת המלחמה, משכבות שונות של החברה הישראלית. בשל אופיי החשדני כשאני שומע אמירות דתיות חסודות אני מפקפק במידת האותנטיות שלהן, ונוטה לחשוב שהן מס שפתיים לציפיות החברתיות. אבל בשני המקרים שלעיל, וברבים נוספים, ברור שלא כך הם הדברים. תופעה זו עוררה אותי להכניס לאתר (הקישור כאן) דברי תורה שכתבתי הרבה לפני המלחמה, העוסקים במאמר חז"ל: "כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל".
יהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמת ההרוגים על קדושת השם, ויאמר ה' לצרותינו די.