תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה.

לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!

אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

הסיפור מופלא, ומעורר הרבה תמיהות. האם באמת רבה שחט את רבי זירא? והאם באמת רבה החייה מתים בתפילתו? יש מהפרשנים המבינים את הסיפור כפשוטו (ודנים האם אשתו של רבי זירא נותרה אשת איש). יש פרשנים הנוטים יותר לרציונליות, ומפרשים את השחיטה כלשון מושאל. המאירי ומהרש"א פירשו: רבי זירא חלה, והבריא.

אבל יש תמיהות נוספות על המעשה: למה רבה תוקף את חברו? ולמה הוא מזמין אותו שוב כעבור שנה (בלי לומר דבר על מה שקרה)? גם תגובתו של רבי זירא מתמיהה, שאינו מתייחס בכלל לתקיפה, אלא רק לאפשרות לקום לתחייה.

עיון באישיותם של החכמים עשוי להוסיף הבנה של הסיפור.

רבה ורבי זירא למדו יחד תורה בישיבת פומבדיתא, אצל רב יהודה. הם כנראה בני אותו גיל. (בגמרא חולין דף מו,א מסופר שחיל המלך הגיע לפומבדיתא, ורבה ורב יוסף ברחו, ורבי זירא פגש אותם ואמר להם חידוש הלכתי). מסתבר שהמעשה המתואר קרה בצעירותם, בעודם תלמידים אצל רב יהודה, וכנראה היו חברים קרובים ולכן סעדו יחד בפורים. (בהמשך רבי זירא עלה לארץ ישראל ללמוד תורה, ולא מסתבר שנפגשו וסעדו יחד בפורים).

ישיבת פומבדיתא נוסדה על ידי רב יהודה, ותלמידיה היו ידועים בחריפותם (ב"מ דף לח). רבה הוא תלמיד כשרוני ומבריק, שמתאים לאופיה של ישיבת פומבדיתא וחריפותה. לאחר מותו של ראש הישיבה רב יהודה מתלבטים את מי למנות במקומו לראש ישיבה: את רבה שעוקר הרים וטוחנם זה בזה בפלפולו, או את רב יוסף שבקי בברייתות כנתינתן מסיני. לבסוף מתמנה רבה להיות ראש ישיבת פומבדיתא במקום רבו רב יהודה, למשך 22 שנה. (סוף הוריות), ונפטר בגיל 40 (מו"ק דף כח,א). זאת אומרת שרבה התמנה לראש ישיבה (באחת משתי הישיבות החשובות של בבל) בהיותו בן 18, בגיל צעיר מאד! בהמשך הוא מעמיד שני תלמידים שהם מגדולי חכמי בבל בכל הדורות: אביי ורבא. דרשותיו בחגים משכו רבים, ו12 אלף יהודים היו מגיעים לשמוע אותן (ב"מ דף פו,א).

רבי זירא לעומתו, אינו אוהב את שיטת הלימוד הבבלית המפולפלת, ורוצה ללמוד את תורת ארץ ישראל הפשטנית והישרה. הוא מבקש לעלות לארץ ישראל, אבל רבו רב יהודה מסרב. הוא משתמט מרבו, ועולה לארץ ישראל. (כתובות דף קיב). לאחר שהוא עולה לארץ הוא מתענה מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל. (ב"מ דף פה).

בניגוד לרבה, רבי זירא אינו אוהב את עמדת ההנהגה, ואפילו לא רוצה לקבל תואר סמיכה, כפי שמסופר בסנהדרין (דף יד,א):

רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוה קבל [=אפל] וקיים.

כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: "אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו" – אמצי ליה אנפשיה.

כי סמכוה לרבי זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן.

בהמשך דרכו, הוא מתענה 100 תעניות בבקשה שרבי אלעזר יישאר בחיים, ולא יפול עליו העיסוק בצרכי הציבור, ובכלל, רבי זירא הוא אדם סגפן וירא חטא, שמרבה להתענות. ב"מ דף פה,א:

רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.

יתיב מאה אחרניתא דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה ונפלין עילויה מילי דצבורא.

ויתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם.

כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה, שגר תנורא סליק ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא ביה נורא. יומא חד יהבו ביה רבנן עינא, ואיחרכו שקיה, וקרו ליה קטין חריך שקיה.

יש הבדל בין רבה ורבי זירא גם במידת הרצינות. על רבה מסופר (שבת דף ל,ב):

כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.

ואילו על רבי זירא מסופר (תלמוד בבלי מסכת נדה דף כג עמוד א) שהיה מתרחק מן השחוק:

אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך.

חידושי הריטב"א מסכת נדה דף כג עמוד א:

ולא גחיך. פרש"י ז"ל: לפי שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעוה"ז. ומיהו לאו למימרא דבכי הא דבדיחותא אסור, דהא רגילי בהו רבנן כדאיתא בכמה דוכתי! ור' ירמיה לא הוה מחזר להביאו לידי איסור! אלא חומרא וקדושה שהיה נוהג בו ר' זירא בעצמו שלא לשחוק כלל, שמא יבא לידי שחוק אסור.

החכמים התייחסו לרבי זירא כאל אדם רציני וסגפן במיוחד, ומשום כך כינה אותו רבי אבהו (סנהדרין דף נט,ב, כנראה בנימה של ביקורת) "יארוד נאלי" (= תנין שוטה ומספיד תמיד. כפי שהאריך לבאר בשו"ת חות יאיר סימן קנב).

שמם של החכמים מרמז על אופיים השונה. רבה הוא אמנם קיצור של רבי אבה, אבל בצורה שבה ביטאו את שמו בבבל, המשמעות היא: "הגדול". לעומתו רבי זירא הוא קיצור של רבי זעירא = הקטן, וכינויו בפי החכמים הוא "קטין חריך שקיה". רבי זירא היה קטן בקומתו הפיסית, אבל יתכן שגם הנהגתו ויראת החטא שלו מבטאים את מידת הזהירות והחשש מכל שמץ חטא, שהם עיסוק בקטנות, לעומת רבה שעסוק בתנופת ההנהגה והפלפול = בגדלות.

החיבור שבין רבה ורבי זירא איננו פשוט: מצד אחד תלמיד מבריק, עם חוש הומור ויכולת הנהגה, כנראה טיפוס מוחצן. ומצד שני תלמיד סגפן ורציני, מופנם, מתרחק מהנהגה, ירא חטא וחרד מעונשה של גיהנם. הידידות שביניהם עומדת למבחן מיוחד בסעודת הפורים, בחג שבו מצווים על השמחה והשכרות (חג שמהווה אתגר מיוחד לרבי זירא). רבה משתכר ופוגע ברעהו. (החתם סופר בנידה דף כג מפרש בדרך דרוש שה"שחיטה" היתה בכך שרבה הביא את רבי זירא לידי גיחוך, דבר שהוא נזהר מפניו כל כך). רבי זירא מבין את ההתנגשות שביניהם, ואינו נוטר טינה לרעהו. אבל כאשר רבה מזמין אותו שוב, הוא מסרב: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.