האם רשע פסול לעדות בגלל שעדותו אינה אמינה והוא חשוד לשקר, או שזו גזרת הכתוב? אם נניח שרשע פסול מחשש שהוא משקר, האם גם חילוני בזמננו פסול לעדות, או אולי היות שהעבירות שלו נחשבות כהתנהגות תקינה בחברה שבה הוא חי, אין סיבה לחשוד באמינותו?
בשאלות אלו דן המאמר שלהלן (שהתפרסם בכתב העת 'אסיף' גליון ו). המאמר מתמקד בדברי קצות החשן שמבחין בין פסול רשע סתם ובין רשע דחמס, ומשיג על דבריו.
קישור למאמר באסיף ו
מאמר זה הוא המשך של מאמר קודם שעסק בשאלת כשרות עדותו של חילוני, (ופורסם בכתב העת תחומין כרך כח). למאמר הקודם הגיב הגאון הרב אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר ח"א סימן י, וחלק על המסקנה של אותו מאמר. המאמר הנוכחי מהווה במובן מסוים תגובה לדברי הרב אשר וייס שליט"א.
מלבד המאמר הנזכר לעיל – שקשור באופן ישיר למאמר הנוכחי, אציין לעוד מאמרים באתר הקשורים לנושא של פסול רשע לעדות: