מנהג קהילות אשכנז שאבי הבן מברך כאשר בנו מגיע לגיל חיוב מצוות "ברוך שפטרני מענשו של זה". ברכה זו אינה מופיעה בגמרא ובפוסקים הקדומים. אציין את המקורות העיקריים של מנהג זה:
1. פסקי רבינו יחיאל מפאריש הוראות מרבני צרפת סימן כג:
מי שיש לו בן והגיע לשלש עשרה שנה פעם ראשון שעומד בצבור לקרות בתורה צריך האב לברך: בא"י אשר פדאני מענשו של זה. והגאון ר' יהודה בר' ברוך קם בעמידה בבית הכנסת ובירך ברכה זו כשעמד בנו וקרא בתורה תחלה, וברכה זו חובה היא.
2. אורחות חיים (ר' אהרן מנרבונה, פרובנס, מאה 13) חלק א הלכות ברכות סימן נח:
כתוב בב"ר: ויגדלו הנערים מי שיש לו בן והגיע לי"ג שנה צריך האב לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. וי"א אותה בפעם ראשונה שעולה הבן לקרות בתורה. והגאון ר' יהודאי ז"ל קם על רגליו בב"הכ ובירך ברכה זו בפעם ראשונה שקרא בנו בתורה.
3. רבינו יהונתן על הרי"ף מסכת שבת (לפי דפי הרי"ף) גמרא דף נה עמוד ב:
[שבת קלז/ ב] להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שזיכנו לקיים מצוה זו ולפיכך אין ראוי לברכה אלא לאחר המילה, והעומדין שם, ששומעין שמודה לשם על שצוה על המצוה הזאת, ודברי גמרא הם, מברכים אותו שיגמור גם כן שאר המצות המוטלות עליו והם ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו ללכת בדרך טובה וישרה. ובירושלמי כתוב[1] כשמגיע קטן לשלש עשרה שנה ויום אחד מברך האב ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה.
4. ספר העיטור שער ג – הלכות מילה דף נג טור א:
ויש מקומות כשמגיע לי"ג מברך בשם שפטרני מעונשו של זה.
5. ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות קריאת התורה אות ה (גרמניה מאה 14, מגדולי פוסקי אשכנז):
מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני מענשו של זה. וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות.
למרות המקורות הנזכרים לעיל, הרמ"א פוסק שלא לברך בשם ומלכות:
6. דרכי משה הקצר אורח חיים סימן רכה:
(א) כתוב במהרי"ל בשם המרדכי דאדם שנעשה בנו בר מצוה חייב לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר פטרני מענשו של זה וכן נהג מהרי"ל. ולא מצאתי ברכה זו בגמרא, וקשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים! ובבראשית רבה ריש תולדות יצחק (פרשה סג אות יד) הוזכר דין זה בשם ר' אליעזר. וטוב לברכה בלא שם ומלכות.
7. הגהות הרמ"א על השולחן ערוך אורח חיים סימן רכה סעיף ב:
י"א מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך: בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות), וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו).
חיי אדם (סה,ג) מצדד לברך בשם ומלכות (ושמע שכך נהג הגר"א), שכן הברכה מופיעה במדרש. ואכן היו פוסקים מאוחרים[2] שהקשו על הרמ"א: למה לא לברך, אם המדרש מזכיר ברכה זו? ומצאנו בנוסח אשכנז ברכות אחרות שמקורן מהמדרש.
להלן דברי המדרש[3] שממנו נובע המנהג:
1. "ויגדלו הנערים" – רבי לוי אמר: משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים.
2. א"ר אלעזר: צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה.
רבותינו הקדמונים הנ"ל הסיקו מסעיף 2 חובה לברך כשבנו מתחייב במצוות.
לולי דבריהם, נראה לענ"ד שכוונת המדרש שונה, מכמה סיבות:
א. לשון המדרש: "מכאן ואילך צריך שיאמר" – משמע שהאמירה היא דבר מתמשך מרגע שהבן הגיע לגיל י"ג והלאה, ואילו ברכה נאמרת ברגע אחד.
ב. מדוע מברכים על כך שנפטרנו מקיום מצוות חינוך? להיפך, אנו מברכים על מצוות שהתחייבנו בהן!
ג. האם אכן נפטרנו ממצות חינוך, הרי ממשיכים לדאוג לחינוך הילדים גם אחרי גיל יג![4]
ד. דברי רבי אלעזר במדרש הובאו בעקבות דרשת רבי לוי. הפסוק מתאר את ההבדל בין יעקב ועשו – זה איש יודע ציד איש שדה, וזה יושב אוהלים. רבי לוי מפנה את תשומת לבנו שהתורה מדגישה שזה קרה רק כאשר גדלו הנערים. בגיל צעיר כולם מתנהגים כפי שמצפים מהם, ורק אחר כך כאשר הילד גדל ונעשה עצמאי, ניכרים ההבדלים. רבי לוי מושל לזה משל: כאשר הדס ועצבונית גדלים יחדיו לא ניתן להבחין ביניהם בתחילה, והם נראים אותו דבר. רק לאחר הפריחה ניתן להבחין שההדס נותן ריח טוב והעצבונית קוצים.
עצבונית החורש
בעקבות דרשת רבי לוי, המדגיש שרק כאשר הילד מגיע לגדלות הוא נעשה עצמאי ומגלה את אופיו, מביא המדרש את דברי רבי אליעזר, שמסיק מעובדה זו מסקנה ביחס לדרך החינוך של ההורים: עד גיל י"ג שנה צריך האב להטפל בבנו (כלומר ללוות אותו ולקחת אחריות על כל צעד שהוא עושה), "מיכן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה". זו אינה אמירה שמוציאים בפה ברגע מסוים (כלומר ברכה הלכתית), אלא אמירה שצריך האב לומר לעצמו (פעמים רבות) מהרגע שבנו מגיע לגיל י"ג: אני כבר לא אחראי, וצריך להרפות מהמושכות, ולתת לילד להתנהל בעצמאות. ברוך ה' שפטרני מהצורך החינוכי להטפל בבני, צורך שהוא מעין "עונש".[5]
אני תמה על הקדמונים שלא פירשו כך את המדרש, אלא הבינו שיש חובה לברך ברכה בהגיע הילד לגדלות. ניתן אולי להעמיס שזו כוונת הרמ"א, שאין לברך בשם ומלכות משום שהברכה מופיעה רק במדרש, דהיינו: המדרש בא לבטא מסר, ולא לחייב בברכה. אבל לא נראה כן מלשונו של דרכי משה.[6] וצריך עיון.
- נראה שכוונתו למדרש רבה הארץ ישראלי (המוזכר באורחות חיים), כדרכם של הראשונים לכנותו בכינוי "ירושלמי". ↑
- שו"ת שיח יצחק סימן קה-קו. ↑
- בראשית רבה, מהדורת וילנא, פרשת תולדות פרשה סג אות י. ↑
- בשתי השאלות התקשה אגרות משה או"ח ח"ו סימן ט, ומיישב לפי דרכו. ↑
- בדרך כלל המושג 'עונש' מציין גמול רע שניתן בעקבות מעשה מוסרי לא תקין (ולפי דברי אין זו הכוונה כאן), אבל מצאתי דוגמאות של שימוש במילה עונש כמציאות רעה ללא אשמה: א. משלי פרק כב פסוק ג: עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ. בפשטות הפתיים נענשים לא במובן של גמול מוסרי, אלא כתוצאה רעה גם ללא אשמה. ב. בבלי סנהדרין פט,ב: "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת – אין שומעין לו". (בפשטות לא מדובר בעונש, אלא בתוצאה מעיקה של מעשיו). ↑
- "ובבראשית רבה ריש תולדות יצחק הוזכר דין זה בשם ר' אליעזר" – משמע שגם הוא מפרש את המדרש כדין, ולא כמסר חינוכי. ↑