מדרש ויקרא רבה (וילנא) פרשת צו פרשה ט סימן ז:

רבי פנחס, ורבי לוי, ורבי יוחנן, בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות, ההודאה אינה בטלה .הדא הוא דכתיב: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו'" – זו הודאה, "ומביאין תודה בית ה'" – זה קרבן תודה. וכן דוד אומר: "עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך". תודה אין כתיב כאן, אלא "תודות" [=לשון רבים] = ההודאה [=בתפילה], וקרבן תודה [=במעשה].

ר' מנחם איש גליא אומר שבעתיד יתבטלו רוב הקרבנות (שבאים לכפר על חטא) ורוב התפילות (שהן בקשות ותחינות), וישארו רק קרבנות ותפילות של הודיה. הוא מסתמך על דברי הנביא ירמיה (לג י-יא) המתאר את העתיד: כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'.

[מדרש זה נכנס גם לעולם ההלכתי. כתב בית יוסף או"ח סימן נא:

כתוב בספר ארחות חיים שמזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן, כדאמרינן: כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה.

ובשולחן ערוך או"ח נא,ט:

מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה].

שאלת היסוד היא: מדוע בעתיד יתבטלו רוב הקרבנות והתפילות, וההודאה לא תיבטל?

התשובה הפשוטה (שעולה במחשבה באופן מיידי) היא שלעתיד לבוא בזמן הגאולה יהיה כל כך טוב, שלא יהיה צריך לבקש כלום, אלא רק להודות. בדרך זו הלך הרד"ק בשני מקומות.

1. רד"ק ירמיהו פרק לג יא (על הפסוק שהוזכר במדרש שהבאתי לעיל):

מביאים תודה – ולא אמר חטאת ואשם, לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים, כי כלם ידעו את ה'. וכן אמרו רז"ל: כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מקרבן תודה.

2. רד"ק תהלים פרק ק ("מזמור לתודה") פסוק ד:

בֹּאוּ שעריו בתודה – בהודאה שתודו לו חסדו. ובדרש (שו"ט): רבי יוחנן בשם רבי מנחם דמן גליא, כל הַתְּפִלּוֹת בטלות לעתיד לבוא וההודיה אינה בְּטֵלָה, כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא וקרבן תודה אינו בטל. רצה לומר כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צורכי העולם הזה, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה לאל, וכן לא יהיו חוטאים שיצטרכו לקרבן חטאת ואשם.

לדברי הרד"ק יש שלושה סוגים של תפילות וקרבנות: הודאה לה' על חסדיו, בקשת צרכי העולם הזה, ובקשת סליחה וכפרה על חטא. לעתיד לבוא נהיה בטובה גדולה כל הימים ולא נצטרך לבקש על צרכינו, וגם לא יהיו חוטאים שיצטרכו לכפר על חטאיהם.

הסברו של הרד"ק מניח שלעתיד לבוא לא יהיו חטאים (וממילא לא נצטרך כפרה). להלן שני מקורות המסייעים לכך:

1. אבודרהם (תקון התפלות ועניניהם) מביא את הרד"ק הנ"ל (תהלים ק), ומוסיף עליו:

וזהו שאמר במדרש "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" (תה' עח, לט) שלא ישוב לטבעו וליצר הרע לימות המשיח.

כוונתו לילקוט שמעוני תהלים רמז תתכ (וכן מדרש תהלים בובר):

[=תהלים עח] "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב" – הדא אמרה דלית מתין חיין? אלא רוח הולך ולא ישוב, זה יצר הרע שאינו עמו לעולם הבא.

אם כן לתפישת חז"ל יצר הרע יתבטל לעתיד לבא.

2. בספר ישועות משיחו (מבעל אברבנאל) חלק שני, העיון הרביעי – פרק א' כתב:

עוד הביא המפקר ראיה על זה [=שלעתיד לבא תהיה תורה חדשה] ממה שאמרו בויקרא רבה (פ"ט, ז) לעתיד כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה שנאמר (תהלים נ, כג) "זובח תודה יכבדנני". והוכיח מזה שיבטלו מצות הקרבנות לעתיד לבא. ונסתייע ג"כ ממה שאמר הנביא ישעיהו (א, יא) "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" וגו'. אבל כבר השיבוהו על זה מה שיש בו די בפירוש המאמר, שאין הכוונה שיבטל דבר ממצות התורה, אלא שאז יבטל יצר הרע לב האבן מבשרם כמ"ש (יואל ב, כ) "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" ואחז"ל (סוכה נב, ע"א) זה יצר הרע הצפון בלבו, וע"כ יתבטלו רובי הקרבנות הבאים על איזו חטא זולת הקרבן הבא להודות לה' על הטובה.

הרד"ק מניח גם שלעתיד לבוא לא יחסר לאדם דבר (ולכן לא נצטרך לבקש כלום). וזה קצת קשה, כי תמיד אדם יכול לשאוף ליותר.

בכל מקרה שתי ההנחות (שלא יהיה יצר הרע, ושלא יחסר דבר) יכולות להתאים לחלק משיטות חז"ל, אבל יש גם הסוברים שגם בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ורק אין שעבוד מלכויות.

כדי להעמיק בנושא חיפשתי אמירות נוספות של בעל המימרא (על שינוי התפילה והקרבנות לעתיד לבא) הלא מוכר: רבי מנחם דגליא.

מקור אחד – שאינו חד-משמעי – הוא בתוספתא (עירובין פרק ח, שמביאה את ר' מנחם איש גליא. תוספתא זו מובאת בבבלי כתובות ס,א בשם נחום איש גליא). הנושא שם הוא הלכתי, ואינו קשור לנושא שלנו. מלבד זה מצאתי בספרות חז"ל רק מימרה נוספת אחת שלו, והיא דווקא קשורה בעיני מאד למימרה הקודמת:

1. בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק) פרשת וירא פרשה מט פסוק כג (המדרש מופיע גם בבראשית רבה מהדורת וילנה, אבל שם חסר שמו של מנחם דגליא):

ויגש אברהם וגו' [=ויאמר האף תספה צדיק עם רשע] – ר' יודה ור' נחמיה ורבנין [=נחלקו בפירוש המילה ויגש].

ר' יודה אמר: הגשה למלחמה, היך דאת אמר: "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה וגו'".
ר' נחמיה אמר: הגשה לפיוס, היך דאת אמר: "ויגשו בני יהודה אל יהושע" [=ושם הגישה היתה כדי] לפייסו.

רבנין אמ': הגשה לתפילה, היך דאת אמר: "ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו וגו'".

אמר ר' לעזר: פשט ליה: אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפילה אני בא. [=כל המשמעויות כלולות במילה].

ר' פינחס, ור' לוי, ור' יוחנן, מש' מנחם דגליא: זה שעובר לפני התיבה אין א' לו "בוא ועשה", אלא "בוא וקרב" = בוא ועשה מלחמתינו, בוא ועשה קרבן שלציבור.

2. ירושלמי ברכות ד,ד:

רבי פינחס, רבי לוי, רבי יוחנן, בשם מנחם דגלייא: זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו "בוא והתפלל", אלא "בוא וקרב" – עשה קרבינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו.

המלים "ויגש אברהם" (לפני בקשת אברהם על סדום) נראות לכאורה כתיאור מיותר: הרי אין פעולה פיסית של גישה! (פירוש יפה תואר מוסיף: ה' כבר אמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, ומה צריך גישה עכשיו?) לכן המדרש מתמקד בהבנת הגישה הנפשית שבה ניגש אברהם לבקש מה' על סדום. שלוש אפשרויות: מלחמה, פיוס, תפילה. (רבי אלעזר מחבר את שלושתם, ורש"י על התורה מביא זאת. מהו ההבדל בין פיוס ובין תפילה? פיוס הוא שכנוע וריצוי, תפילה באה ממקום של הכנעה גמורה שבה המבקש לא טוען שכך נכון ושמגיע לו).

ה"גישה" המעניינת מכולם היא הראשונה: מלחמה. זו בעצם מלחמה מול ה'! זה אכן בולט בבקשת אברהם על סדום, שאיננה כמו תפילה רגילה שבה האדם מציג את מחסורו, אלא אברהם כאילו "נלחם" מול ה' שרוצה להשמיד את סדום, וטוען שזה לא מוסרי.

לאחר דיון זה מביא המדרש דרשה נוספת של מנחם דגליא שמתייחס לביטוי שבו מזמינים את החזן: "בוא וקרב", ודורש מילה זו לא מלשון קירבה (שזהו המובן הפשוט), אלא מלשון קרב = מלחמה. הציבור מבקש מהחזן: עשה קרבינו, עשה קרב (מלחמה) בעבורנו. לפי זה בתפילה החזן בעצם "נלחם" למען הציבור כנגד ה'!! (כמובן שזהו דימוי בעלמא). וזהו הקישור של המדרש לאמור לעיל, להוכיח שיתכן קרב מול ה' (כפי שכתב בפירוש ידי משה למדרש שם).

רבי מנחם דגליא אומר שלא רק אברהם יצא לקרב מול ה', אלא בעצם בכל תפילה שלנו יש ממד של מלחמה, כי זהו חוסר השלמה עם המציאות הקיימת שהחליט עליה ה'.

המימרה השניה של ר' מנחם דגליא מתקשרת בעיני למימרה הקודמת שלו. תפילה שבה שבה אנו מבקשים מה' משהו (צורך גשמי או כפרה), היא בעיניו סוג של קרב (גם כשהוא נעשה בדרך פיוס והכנעה). אנחנו מנסים להשיג מטרה כלשהי שחסרה לנו. יש מכשול שמונע מאתנו את המטרה, ומקור המכשול הוא רצון ה', ולכן אנו נאבקים לשנות את רצון ה'. משום כך ר' מנחם דגליא רואה בתפילה דבר פגום = קרב מול ה'. חוסר השלמה עם המציאות הקיימת, שנתפסת כחסרה ובלתי רצויה. לעתיד לבא, כאשר המציאות תגיע לשלימות, תהיה רק תפילת הודיה שהיא תפילה "נקיה": אנחנו לא רוצים כלום מה', רק להודות לו. לא בהכרח שלא יחסרו לנו דברים פיסיים או אפילו חסרונות נפשיים (חטאים). אבל תהיה תחושה של השלמה ופיוס עם המציאות. לא מאבק לשנות אותה. לא רק השלמה, אלא גם שמחה במציאות הקיימת, ותחושה של תודה. זה לא בהכרח חולק על הרד"ק ואברבנאל, אבל הדגש שונה: לא השינוי העובדתי בעולם הוא העיקר, אלא התהליך הנפשי הפנימי. לעתיד לבא העמדה של האדם לא תדגיש את המחסור. לאו דוקא שלא יהיו חטאים או צרכים, אלא שהם לא יהיו במוקד.

הראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג פיסקה קעו:

כשרוח החופש מתאזרח בעולם, החיים מתעדנים, והכל מלא רצון. אז מתעורר בחזקה הרגש הטהור של הכרת טובה, ומביא להופעה אלהית אצילית, קשורה בשמחת החיים ומילואם. כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל לעולם, אלא מתוך התמצית של כל הקרבנות הבטלים, הרי הוא מתמר ועולה ברב כח.

אני מעתיק מחדש עם תוספות הסבר שלי:

כשרוח החופש מתאזרח בעולם – בעידן המודרני, שבו יש לאדם הרבה יותר חופש מבעבר, וגם התרבות מדגישה את חשיבות החופש, החיים מתעדנים – נעשים מלאי עדן = תענוג והנאה מהחיים, והכל מלא רצון – ללא חופש אין טעם ברצון, כי ממילא אין במה לבחור, אז לא חשוב מה אני רוצה. כאשר יש לי אפשרות לבחור, אני מעסיק את עצמי במחשבה מה אני רוצה. ולא מוחק את הרצונות האישיים שלי. אז – כאשר אדם קיבל מה שרצה, מתעורר בחזקה הרגש הטהור של הכרת טובה – אבל כאשר אין רצון, אדם לא נהנה ממש ממה שקיבל. (לדוגמה: ילד נהנה יותר ממתנת יום ההולדת כאשר הוא בחר אותה), ומביא להופעה אלקית אצילית – בתודעה של האדם, קשורה בשמחת החיים ומילואם – האדם מרגיש שמחה בחייו, ומרגיש שהוא חי חיים מלאים. ללא חופש אין שמחת חיים, ואין תחושה של מליאות בחיים. כאשר אדם מרגיש שהחיים הם שמחים ומלאים, הוא גם מרגיש את האצילות שבהם, ואת האלוקות שבהם ביתר שאת. "כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל לעולם", אלא מתוך התמצית – החלק הטפל והפחות מהותי, של כל הקרבנות הבטלים, הרי הוא קרבן התודה מתמר ועולה ברב כח. ביטול שאר הקרבנות יתן לקרבן התודה יתר עוצמה.

הפיסקה שלעיל מהרב קוק עוסקת בקשר של האדם לה' (מאמר חז"ל על הקרבנות רק מדגים זאת). לדבריו יש היחלשות של עבודת ה' מתוך תחושת חטא או חסרון, ובמקביל חיזוק של עבודת ה' מתוך תחושה של שמחת חיים ושל תחושת תודה לה'. אכן, ניכר שהתודעה הדתית כיום שונה מאד מכפי שהיתה בעבר, ומבוססת פחות על הכנעה. החידוש בדבריו הוא הקישור של השינוי לרוח החופש. הרב קוק לוקח מושג מודרני = חופש, והופך אותו לחלק מתהליך הגאולה. הוא רומז לתהליכים שכבר מתרחשים בעולם המודרני, שהם בעיניו חלק מתהליך הגאולה. זה קשור למכלול הגותו של הרב קוק, שרואה בעידן המודרני הכללי, וכן בהתפתחות הציונות, תהליך של גאולה דתית (שכמובן לפי המקובלים אינה אינה מאורע חד פעמי, אלא תהליך ארוך).