הר האוורסט

עבודת ה' מאהבה

[הנמשל:] ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המידות הטובות, ואתרחק המידות הרעות שצִוָּה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה? לפי שזה כמו שיאמר הנער: כשאני קורא זה, מה יתנו לי? והם אומרים לו: דבר פלוני. לפי כשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השִעור, והוא מבקש לתכלית "תכלית" אחרת – אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר (משלי כו ה): "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוִַלְתּוֹ".

וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוָה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניָנים, אַנְטִיגְנוֹס איש שׂוֹכוֹ (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הֱיוּ כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניָן שקוראים אותו "עובד מאהבה". ואמרו זכרונם לברכה (ע"ז י"ט ע"א): "בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קיב א), אמר רבי אליעזר: "בְּמִצְוֹתָיו" – וְלֹא בִשְׂכַר מִצְוֹתָיו. וכמה עצומה הראיה הזאת, וכמה היא מבוארת! והיא רְאָיָה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר.

וגדול מזה מה שאמרו בספרֵי: שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שֶׁאֶקָּרֵא "רב", בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר (דברים יא יג): "לאהבה את ה' אלהיך" – כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

הנה התבאר לך זה העניָן, ונתבאר שהוא כַּוָּנַת התורה וִיסוד כַּוָּנַת החכמים עליהם השלום. ואין מעלים עיניו מזה אלא אֱוִיל משתגע, שקלקלוהו וְשִׁבְּשׁוּהוּ המחשבות הַסְּכָלוֹת והרעיונות הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה (סוטה ל"א ע"א), ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.

ולפי שידעו החכמים זכרונם לברכה שזה העניָן קשה עד מאוד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם הִשִּׂיגוֹ אינו מסכים בו בתחילת העניָן ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פְּסֵדָה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וָרִיק. והיאך יאמר לבעל תורה: "עשה אלה המעשים" ו"לא תעשה אותם", לא לְיִרְאָה מעונש מן השם יתברך ולא לתקוַת שכר טוב ממנו? זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום. ולכן התירו להמון, כדי שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ על אמונתם, לעשות הַמִּצְוֹת לתקוַת שכר, וּלְהִנָּזֵר מן העבֵרות מִיִּרְאַת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כַּוָּנָתָם, עד שֶׁיַּשִּׂיג הַמַּשִּׂיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל. והאשימוּ לאנטיגנוס איש שׂוכו, בְּבָאֲרוֹ להמון מה שביאר, ואמרו בזה "חכמים היזהרו בדבריכם", כמו שנתבאר באבות (אבות פ"א מי"א).

ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם הַמִּצְוֹת מיראת העונש ותקוַת השכר, אלא שהם בלתי שלֵמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כֹח והרגל והשתדלות בַּעֲשִׂיַּת התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת, וְיַחְזְרוּ עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נ' ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

סיכום דברי הרמב"ם

הלקח ממשל התלמיד הוא שעבודת ה' לא צריכה להיעשות כדי להפיק ממנה תועלת. הרמב"ם מאריך להסביר ולהביא ציטוטים הקובעים שעבודת ה' אמתית נעשית מאהבה, ללא בקשת תגמול כלשהו.

תפיסה זו קשה מאד להבנה לבני אדם, שרגילים לעשות רק דברים שמביאים להם תועלת, ואינם בדרגה רוחנית כזו שיקיימו מצוות ללא בקשת תועלת. (זהו רעיון מפתח אצל הרמב"ם: התורה נכתבה להמון, ומשום כך יש להעלים אמתות מסוימות שעלולות לגרום נזק למי שאינו בשל להבין אותם). משום כך חז"ל ביקרו את אנטיגנוס איש סוכו על שהפיץ את המסר של עבודת ה' לשמה, ותלו בכך את יציאת תלמידיו (צדוק ובייתוס) לתרבות רעה.

עדיף להשאיר את המון העם בעבודת ה' שלא לשמה, ולקוות שבמשך הזמן יגיעו מתוך כך לעבודת ה' לשמה.

(המסקנה הנובעת מן הדברים היא שכל הקבוצות המוזכרות בתחילת החיבור, שהסבירו את מטרת קיום המצוות כדי להגיע לגן עדן או לתחית המתים וכו', הן בדרגה נמוכה של עבודת ה' על מנת לקבל פרס).

האם אדם פועל רק לתועלת אישית?

הרמב"ם כתב משפט שנראה ציני:

שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פְּסֵדָה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וָרִיק.

לדברי הרמב"ם אנשים פועלים תמיד רק בשביל תועלת אישית. גם פעולות שנראה במבט שטחי שהן נעשו לצורך הזולת, ניתן לרוב לפרש שהם נובעים ממניעים אגואיסטיים. (למשל: כדי לקבל הכרת הטובה של המקבל / כדי להרגיש תחושת סיפוק מעשיית הטוב/ הידיעה שיש לי שכר בעולם הבא, וכו').

נראה שזה משפט פרובוקטיבי לעורר את המחשבה, שכן הרמב"ם עצמו בהמשך דבריו כותב שלא תמיד הדבר כך, ויש גם מציאות של בני אדם כמו אברהם אבינו שעבד את ה' שלא על מנת לקבל פרס.

כמדומני שגם אצל אנשים שאינם בדרגתו של אברהם אבינו ניתן למצוא מניעים שאינם תועלתיים, אלא שאין בהם די, והם מעורבים יחד עם הרווח האישי.

ישנם גם מקרים חריגים שבהם בני אדם (שאינם בדרגתו של אברהם אבינו) פועלים ללא שום תועלת אישית. למשל: חייל מוותר על חייו כדי להציל את חבריו (כדוגמת רועי קליין הי"ד שהשתטח על הרימון, ואחרים שעשו כך). פעולות כאלו נעשות גם על ידי אנשים שאינם מאמינים בגמול לאחר המוות, ולתפישתם הם לא יפיקו שום תועלת אישית ממעשיהם לאחר המוות, והמניע הוא רק רצון להציל אחרים, או להשגת ניצחון של הצבא בקרב. כך שיש בעליל פעולות שאינן לתועלת האגואיסטית.

הדוגמה שלעיל מציגה פעולה שניתן לשייך לתחום המוסרי. אבל נראה שיש לאנשים גם רצונות נוספים (מלבד הרצון לפעול באופן מוסרי), שאינם קשורים דווקא לבקשת תועלת ואושר אישי.

למשל, האדם שואף להשיג חכמה, לא רק בגלל התועלת שישיג על ידי החכמה (או הסיפוק הנפשי של השעשוע האינטלקטואלי). לפעמים אדרבא, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". (ועל כך אמר הרבי מקוצק: ואף על פי כן זה כדאי!). ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמה דמיונית (שקראתי בספר פילוסופיה):

אדם סובל מדיכאון חמור. הפתרון היחידי הוא זריקה של חומר כימי שגורמת לתחושת אושר ושמחה חזקים. אבל תופעת לוואי של התרופה היא פגיעה בחשיבה, כך שמקבל התרופה הוא בדרגת חשיבה של מפגר או תינוק.

האם האדם יסכים לקבל תרופה זו?

רוב האנשים לא יסכימו לקחת תרופה זו (או לפחות יתלבטו מאד לפני שיסכימו לקחתה), למרות שהיא תביא להם תחושת שמחה ואושר. דוגמה תיאורטית זו מלמדת שאנשים רוצים להיות חכמים, לא רק כדי להיות מאושרים, אלא בגלל שהחכמה עצמה נחשבת כמטרה ראויה, אפילו אם היא כרוכה בסבל.

גם כשמדובר במטרה פחות נאצלת מהחכמה אנו מוצאים דחף שאינו נובע מבקשת תועלת אישית: מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי נשאל על ידי עיתונאי מדוע הוא מנסה להגיע אל פסגת האוורסט, ותשובתו המפורסמת היתה: 'כי הוא שם'.

שאלות

א. מה מניע אנשים לעשות מעשה שאין בו תועלת אישית? האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המקרים שבהם אנשים פועלים ללא מניע אישי?

ב. הרמב"ם מסביר את המניע לשמור מצוות (מלבד התועלת האישית):

וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת. והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותהּ.

ובהמשך מצטט הרמב"ם את דברי אנטיגנוס איש סוכו:

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הֱיוּ כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

ומפרש הרמב"ם:

ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת.

בשתי הציטטות שלעיל מסביר הרמב"ם את עשיית המצוות על סמך הכרת האמת. כיצד ניתן להשתמש במושג 'אמת' (העוסק בידיעה והכרה) כדי להצדיק עשייה? ההגדרה הפשוטה של 'אמת' היא קביעה של האדם המתאימה למציאות. כיצד אפשר להגדיר ציווי כאמת? איך נגדיר ציווי שהוא 'אמת' לעומת ציווי 'לא אמתי'?

גישת הרמב"ם

משל התלמיד של הרמב"ם נפתח במלים:

שים בדעתך כי נער קטֹן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָׁנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת.

הרמב"ם מגדיר 'טוב' כפעולה שמביאה לאדם שלימות. ערכה של ידיעת התורה היא בכך שהחכמה היא שלימות.

נראה שלדעת הרמב"ם יש בבני אדם דחף להגיע אל השלימות. כל דבר שנתפס אצל האדם כשלימות יכול להוות אתגר שהאדם ירצה להגשים אותו. מוסריות נתפסת כעדיפה על חוסר מוסריות, וחכמה על טיפשות, (וטיפוס לפסגת ההר הגבוה בעולם נתפס כשלימות בעיני מטפס ההרים השאפתן), ובשל כך בני אדם רוצים להיות מוסריים, וחכמים וכיוצא בזה.

דברי הרמב"ם שהמצוות אמת פירושם כך: המצוות הן הדרך המביאה את האדם אל השלימות האנושית. כאשר האדם מכיר בכך (מתוך אמון בדברי הנביאים) ממילא הוא שואף לקיים מצוות כדי להגיע לשלימות.^[1]

היחס בין קיום מצוות לעולם הבא

דברי הרמב"ם כאן הם ביקורת (סמויה) כנגד הקבוצות שבתחילת החיבור, שהגדירו את מטרת קיום המצוות כדי להגיע לגן עדן או תחית המתים וכו'.

האם נכון לומר שמטרת קיום המצוות היא להביא את האדם לעולם הבא? לכאורה לא, שכן גם עבודת ה' בשביל להגיע לעולם הבא היא "שלא על מנת לקבל פרס". ואכן, הרמב"ם כאן מצטט את דברי הספרי:

שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שֶׁאֶקָּרֵא "רב", בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר (דברים יא יג): "לאהבה את ה' אלהיך" – כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

כלומר, גם לימוד תורה כדי לקבל שכר בעולם הבא אינו עשייה מאהבה.

אבל הדברים מורכבים יותר. בהמשך הדברים להלן הרמב"ם כותב שמטרת קיום המצוות היא להגיע לעולם הבא, ומסביר כיצד זה משתלב עם עבודת ה' מאהבה. (נדון בדברים להלן).

1. הרמב"ם מניח (בעקבות אריסטו) שישנה שלימות אובייקטיבית לכל חפץ בעולם. אין כאן המקום לדון בתפישה זו. ↑