קטע 6. עולם הבא

ועתה אחל לדבר במה שֶׁכִּוִַנְתִּי לו.

הֱוֵי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עֵין הצבעים, ואין החרש משיג שֵׁמַע הקולות, ולא הסריס תאוַת המשגל – כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים. וכמו שֶׁהַדַּגִים אינם יודעים יסוד האש לפי שְׁהִיוּתָם בַּיְסוֹד [=המים] שהוא הֶפְכּוֹ, כן אין נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד, והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל. וכל מה שזולתי אלה – הוא אצלנו בלתי מצוי, ואין אנו מכירים אותו, ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה.

וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו מַשִּׂיגִים אלא תענוגיו. אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים, אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אֵלו התענוגים יחס ולא קֻרבה בשום פנים.

ואין ראוי אצלנו בעלי התורה, ולא אצל האלוהיים מן הפילוסופים, שנֹאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג. אבל באמת שיש להם תענוג גדול מאוד במה שהם יודעים ומשיגים באמיתת הבורא יתברך, ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם, ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו.

וכמו כן אנחנו כשיזכה ממנו מי שיזכה, ויעלה לאותה מעלה אחר מותו – אינו מַשיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם. אלא כעין שירצה המלך שהוא גְדוֹל הממשלה שיתפשט מִמַלְכוּתוֹ וממשלתו, ויחזור לשחק עם הנערים בכדור ברחובות העיר, אף על פי שכבר היה בזמן שעבר בלא ספק טוב בעיניו לשחק בכדור מן המלכות. וזה בקטנוּת שָׁנָיו, כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניָנים, כמו שאנחנו היום משבחים ומנשאים תענוגי הגוף על תענוגי הנפש.

וכשתתבונן בעניַן שני התענוגים האלה, תמצא פחיתות האחת ומעלת הַשְּׁנִיָּה, ואפילו בעולם הזה. וזה כי אנו מוצאים רוב בני האדם כולם מְיַגְּעִים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, וְשֶׁיְּנַשְּׂאוּהוּ בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להינקם מאויבו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניָנו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר.

ואותו תענוג לא יֵחָלֵק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שְׁתִיָּה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שֶׁזְּכָרוּהוּ גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם מַשיגים ויודעים ממציאותו.

הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שֶׁהִשִּׂיגָה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך".

והרעה השלֵמה היא שֶׁתִּכָּרֵת הנפש וְתֹאבַד, ושלא תהיה חיה וְקַיֶּמֶת. והוא ה"כרת" הכתוב בתורה. ועניָן ה"כרת" הוא שֶׁתֹּאבַד הנפש, כמו שבארו ואמרו: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במדבר טו לא), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ד ע"ב) "הִכָּרֵת" – בעולם הזה, "תִּכָּרֵת" – בעולם הבא. ונאמר (שמ"א כה כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". הנה כל מי שבחר וְהִרְגִיל [את עצמו] בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר – נִכְרַת מאותה מעלה, וְיִשָּׁאֵר חומר נִכְרָת.

וכבר ביאר הנביא עליו השלום שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר (ישעיהו סד ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ". ואמרו בפירוש זה (ברכות ל"ד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – "עין לא ראתה אלהים זולתך".

העולם הבא

חזרה לנושא המרכזי

החיבור נפתח בשאלה: מהו היעד שאליו מגיעים באמצעות קיום המצוות? הרמב"ם הביא חמש תשובות שונות שענו יהודים על שאלה זו, ביקר את כל העונים על כך שהם מתעלמים מהעוה"ב, ורמז שלדעתו העולם הבא הוא המטרה הסופית של קיום המצוות. ניתן לצפות שלאחר ביקורת זו יבוא הסבר על עולם הבא וחשיבותו, אבל הדיון התנהל בדרך מפותלת – הרמב"ם סטה מהנושא של מטרת המצוות לשתי הקדמות: 1. משל התלמיד (שפותח דיון על עבודת ה' שלא על מנת לקבל פרס), 2. דיון בפרשנות אלגורית למדרשי חז"ל. שתי הסטיות מבקרות (באופן מרומז) את כל הגישות המוזכרות בפתיחת החיבור: א. אכן ישנו שכר גשמי בעוה"ז, בגן עדן, בימות המשיח, ובתחית המתים. אבל זו לא המטרה של קיום המצוות, אלא רק אמצעי פיתוי. ב. אמנם יש למצוות שכר גשמי, אבל יהודים מבינים שכר זה באופן מופלא ובלתי סביר, בגלל הסתמכות על מדרשי חז"ל באופן מילולי, ואינם מבינים שיש לפרש את מאמרי חז"ל העוסקים בנושא באופן אלגורי.

כעת מגיע הרמב"ם לנושא המרכזי של החיבור: מהו השכר האמתי של קיום המצוות, שהוא המטרה שאליה מכוונת עבודת ה'?

הקושי להבין את עולם הבא

הרמב"ם רומז (ובהמשך דבריו כותב במפורש) שמטרת קיום המצוות היא הגעה לעולם הבא. אבל "ם ישנו קושי שכמעט ואינו מאפשר לנו להבין מה זה 'עולם הבא': הבנה נוצרת על ידי חוויה (עיוור מלידה לא יכול להבין מה זה צבע). בעולמנו אנו חווים רק חוויות גופניות באמצעות חמשת החושים, ואילו העולם הבא הוא רוחני, ואינו נחווה באמצעות החושים.^[1] למרות זאת ניתן להבין באופן חלקי מה זה עולם הבא, שכן גם בעולם הזה אנו חווים חוויות שאינן חושיות, והן מרמזות לנו על חוזקה של החוויה שאינה גופנית. אנו מעדיפים כבוד על פני עושר חומרי, נקמה על פני הנאות גופניות, ורגש הבושה גובר על התאווה. (מעניין שהדוגמאות שמציג הרמב"ם הן של רגשות שליליים, ולא דוגמאות מרגשות חיוביים, כגון הנאה מלימוד, אהבה לילדים וכיו"ב. כנראה דווקא ברגשות השליליים הללו ניתן להמחיש באופן בולט את העוצמה של רגש שאינו גופני).

אנחנו נוטים ליחס ממשות וחשיבות לדברים גשמיים, ודבר רוחני נראה לנו לא כל כך קיים ומשפיע. אבל לדעת הרמב"ם ככל שדבר רוחני יותר, כך הוא גם קיים יותר ובעל השפעה רבה יותר. הרמב"ם חוזר על דברים אלו בהל' תשובה פרק ח,^[2] תוך לגלוג על המוסלמים שמתארים שכר מאוד גופני:

הלכה ו. שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת, ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה. וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם, ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו, ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים! הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין, אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל, אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן, אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון, הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.

הלכה ז. וכמה כמה /כ' קמוצה/ דוד והתאוה לחיי העולם הבא, שנאמר: לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל, אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון, ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אמר: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", כלומר: הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים, עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך".

עוה"ב = נצחיות השכל

לאחר מותו של אדם נפשו יכולה להגיע להשגה שכלית עמוקה יותר של ה', השגה זו יוצרת תענוג רוחני חזק, וזהו תענוג נצחי ובלתי פוסק (תופעה שקיימת לדעת הרמב"ם גם אצל המלאכים, הכוכבים והגלגלים – ועל כך נדון להלן). למרות הקושי להבין, הרמב"ם מתאר את טבע הרוחניות הטהורה בעולם הבא: "השארות הנפש בקיום המשכל לה, והוא הבורא יתברך. והיות הוא (=המושכל), והיא (=הנפש) דבר אחד". נסביר מעט את הדברים על סמך דברי הרמב"ם במקומות נוספים.^[3]

א. השכל הוא כוח הפשטה מיוחד של האדם, ואינו קשור לכוחות הגוף

לדעת הרמב"ם עולם הבא כרוך בקיום הנפש לאחר המוות, וראוי להבין תחילה מהי נפש (של אדם ושל בעלי חיים). הרמב"ם בהקדמה לאבות^[4] מסביר את נפש האדם לאור התפקודים השונים. כדי להבין את דברי הרמב"ם, צריך לשאול: מה ההבדל בין גוף חי וגופה מתה? אלו תפקודים נעלמים בשעת המוות? תפקודים אלו שמבדילים בין הגוף הדומם לגוף חי – הם הנפש.

נפש האדם (=ההבחנה בין הדומם לבין החי) מורכבת מחמישה חלקים: זן (יכולת קליטת אנרגיה לגוף)^[5], מרגיש,^[6] מדמה (זכרון של חושים מהעבר, וגם פנטזיות, שהם בעצם מורכבות מזכרונות מעורבבים. עיוור לא יכול לדמיין צבעים גם בחלום), מתעורר,^[7] שכלי = החכמה.

הכח השכלי (התבונה) קיים רק באדם, ואינו קיים בכלל בבעלי חיים, שלהם יש רק כוח חיות (=נשמה). זה רמוז בלשון הרמב"ם בשמונה פרקים,^[8] ונאמר במפורש בהלכות יסודי התורה:^[9]

נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כלומר: שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה! ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר "בצלמנו כדמותנו". ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח, ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן, וכל שם ושם ילמד מענינו.

אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם, ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא. לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה – לא תכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ההבדל בין האדם לשאר בעלי חיים אינו הבדל כמותי בלבד של דרגת האינטילגנציה, אלא יכולת חשיבה שונה. מה שמייחד את האדם מבעלי חיים הוא יכולת ההכללה וההפשטה, בניגוד לבעלי חיים שיש להם רק חשיבה קונקרטית על עצמים שנתפשים בחושים. (בלשון הרמב"ם שלעיל, בעל החיים יכול "להרהר"). יכולת חשיבה מופשטת זו היא "צלם אלוקים" שמייחד את האדם משאר בעלי החיים. הרמב"ם מכנה כוח זה 'צורה', 'צורת הנפש'.

ב. ידיעה היא פיתוח השכל

כוחות הנפש הן פוטנציאל בלבד, עד שמתגשם בפועל.^[10] במחשבה שטחית אנו תופסים את פעולת הידיעה כצבירת ידע לתוך שכלנו. כאילו השכל כבר קיים בצורה מושלמת, אלא שעדיין הוא לא קלט את המידע. לדברי הרמב"ם השכל האנושי הוא מלכתחילה חומר גולמי. כמו כל 'חומר', היותו בצורת שכל הוא רק עניין שבכוח (= בפוטנציה). כך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים:^[11]

דע כי האדם לפני שידע מאומה הרי הוא יודע בכח, וכאשר ידע דבר מסויים – כגון שתאמר כאשר ידע צורת העץ הזה שמדובר בו, והפריד צורתו מחומרו וצייר בלבו את הצורה מופשטת – אשר זו היא פעולת הדעה – הרי נעשה אז יודע בפועל…

כשתינוק נולד, הוא עדיין לא שייך באמת – לדעת הרמב"ם – למין האנושי, ובמובן מסוים יותר דומה לבהמה. זה מסביר את הגינוי החריף בו מגנה הרמב"ם במורה נבוכים^[12]את ההמונים עמי הארץ:

אומר, אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור"ך המשוטטים בצפון, והכושיים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף.

ג. ידיעה היא חיבור השכל לישות המופשטת

לדעת הרמב"ם כל חשיבה מופשטת היא חיבור של האדם לאותו דבר מופשט. כך כותב הרמב"ם במו"נ^[13]:

דע כי האדם לפני שידע מאומה הרי הוא יודע בכח, וכאשר ידע דבר מסויים – כגון שתאמר כאשר ידע צורת העץ הזה שמדובר בו והפריד צורתו מחומרו וצייר בלבו את הצורה מופשטת אשר זו היא פעולת הדעה – הרי נעשה אז יודע בפעל, והדעה שהושגה לו בפעל היא צורת העץ המופשט אשר במחשבתו, לפי שאין הדעה דבר זולת הענין הידוע… וכאשר הושגה הדעה בפעל נעשו שלשת הענינים אחד…

לדעתו (בעקבות אריסטו בספרו "על הנפש") כאשר אנו תופשים משהו בשכלנו, יש התאחדות שלנו עם אותו הרעיון.

כדי להגיע אל הידיעה ("שכל בפועל"), צריכה להיות הפעלה של גורם חיצוני. השכל הפוטנציאלי של התינוק ניזון מגורמים שונים המוצגים לפניו על ידי החושים, ואחר כך גירויים הנובעים מהדמיון (כשהוא מצרף רשמים קיימים של החושים בקומבינציות היפותטיות שונות כדי ליצור רשמים חדשים). ידיעות מסוג זה הן זמניות ומשתנות, משום שהן קשורות לחומר (זאת אומרת לפרטים) והן מתות עם הגוף. אך יש ידיעה מסוג מעולה יותר, שאינה קשורה בעולם החומר – היכולת לתפוש את המהות המטפיסית העצמית הבלתי משתנה המשותפת לכל הפרטים היחידים של אותו מין (ונקראת "צורה"). (במו"נ הרמב"ם מביא משל העץ).

כדי להשיג מושגים מופשטים כאלה, השכל האנושי נעזר בפעולות הנמוכות יותר של הידיעה (כלומר, אלו הניזונות על ידי החושים והדמיון). אך בסופו של דבר, עליו להיעזר (=להיות מונע על ידי) בשכל שכבר נמצא במדרגת שכל בפועל (כלומר, שכבר יש לו אותה ידיעה מהסוג המעולה) כשם שהעין אינה מסוגלת להבחין באור בלא עזרת האור עצמו, זוהי הפונקצייה של השכל בפועל (הצורה התחתונה ביותר ב- 10 הצורות שמתחת לצורה הטהורה).

יש 'צורות חומריות' 'טבעיות' שגורמות לשינויים בחומר. צורות אלו כלות ונפסדות, ואינן קיימות בנפרד מהחומר.^[14] אבל יש גם צורות רוחניות = 'שכלים נבדלים' שהם המלאכים, ודרכם מגיע השפע לעולם. הצורה הרוחנית והמופשטת ביותר היא ה'.^[15] מי שמשיג את הצורה הטהורה מתקיים לנצח, כי הוא מתאחד עם אותה צורה טהורה, שהיא עצמה נצחית. בתהליך ידיעה מסוג זה, השכל הופך להיות אותה צורה שהוא השיג. מה שנשאר לנצח אינו הנשמה הבהמית, אלא התבונה והשכל של האדם.^[16] העולם הבא הוא מצב שבו האדם משיג את ה' שהוא הצורה הטהורה ודבק בו, וזוכה בכך לנצחיות שיש בה הנאה רוחנית.

כסיכום לדברים אצטט את דברי הרמב"ם במשנה תורה:^[17]

העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו: "צדיקים יושבין" – דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה. וכן זה שאמרו: "עטרותיהן בראשיהן" – כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה: "בעטרה שעטרה לו אמו". והרי הוא אומר: "ושמחת עולם על ראשם" ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש! כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה. ומהו זהו שאמרו "נהנין מזיו שכינה"? שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.

כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה. חיים אלו לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו "צרור החיים", שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו לה כל הנביאים.

מסקנות

מתוך תפישת הרמב"ם את העולם הבא ניתן להסיק:

א. העוה"ב הוא רוחני בלבד, בלי שום צד גשמי.

ב. האדם זוכה לעולם הבא כתוצאה מתהליך טבעי: ככל שהאדם הופך רוחני יותר (באמצעות המצוות והפילוסופיה) כך הוא נעשה נצחי.

ג. העוה"ב מתקיים כבר עכשיו, ברגע שהאדם מתדבק בצורה הטהורה, ואין העוה"ב שכר שיתגשם רק בעתיד (בימות המשיח). כך מדגיש הרמב"ם במשנה תורה:^[18]

זה שקראו אותו חכמים "העולם הבא" – לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם. אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: "אשר צפנת ליראיך פעלת וגו'". ולא קראוהו "עולם הבא" אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה.

ד. פעולת ההשכלה הפילוסופית (כאשר היא עוסקת בהבנת ה') היא בעלת חשיבות דתית עליונה, והיא המקרבת את האדם לעולם הבא. (כך אפשר להבין את החשיבות העצומה שהרמב"ם ייחס לפילוסופיה).

הפן השכלי לעומת הדביקות

תפישתו של הרמב"ם מעוררת כמה שאלות:

א. למה קיום המצוות מוביל את האדם לעולם הבא? הדרך לעולם הבא היא פיתוח החשיבה המופשטת ועיסוק בחשיבה על ה'! ב. האם אפשר להגיע לעולם הבא בלי קיום מצוות? ג האם מי שאינו פילוסוף יגיע לעולם הבא?

בסוף מורה נבוכים^[19] הרמב"ם מאריך להסביר שלא די בהבנה פילוסופית כדי להידבק בה', אלא צריך להתבונן בנושא תמיד, ואדם השקוע בחומריות אינו דבק בה'. הרמב"ם מסביר שם שהמצוות גורמות לאדם להתבונן באלוקות, ואם אינו עושה כן אין ערך לקיום המצוות.

עולם הבא לקטנים

הרמב"ם מסכים שלא נדרשת העמקה פילוסופית כדי לזכות להישארות הנפש, כדברי המשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. הידע הנחוץ הוא הבנה בסיסית של האלוקות (ישות מופשטת שהיא בוראת הכל), ובלי זה אכן אין חלק לעולם הבא. המסקנה המתבקשת מתפישתו של הרמב"ם היא שמי שלא הגיע לדרגה שכלית של הבנת מציאות ה' כישות מופשטת – למשל תינוק שמת בינקותו – אינו זוכה לעולם הבא, שכן נפשו אינה יכולה להתקיים בקיום מושכלה.

במסכת סנהדרין^[20] הגמרא דנה ממתי לקטן יש חלק לעולם הבא:

אתמר, קטן מאימתי בא לעולם הבא?

רבי חייא ורבי שמעון בר רבי, חד אמר: משעה שנולד, וחד אמר: משעה שסיפר.

מאן דאמר משעה שנולד – שנאמר: יבא ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה.

ומאן דאמר משעה שסיפר – דכתיב: זרע יעבדנו יספר לה' לדור.

אתמר,

רבינא אמר: משעה שנזרע, דכתיב: זרע יעבדנו.

רב נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, דכתיב: עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה.

תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר אמן, שנאמר: פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים, אל תקרי שמר אמנים, אלא שאומר אמן.

בספר אור השם (לרבי חסדאי קרשקש)^[21] מתפלמס עם התפיסה הפילוסופית של הישארות הנפש. הוא כותב^[22] שהיה הגיוני לחשוב שנפש של תינוק לא תזכה לעולם הבא, אבל בדברי חז"ל מבואר שיש לה עולם הבא (ונראה שהוא מקבל את דבריהם). להלן דבריו:

ולפי שהתבאר במה שקדם היות הנפש עצם שכלי מוכן, כבר יראה חיוב השארותה, איך שהיה מקטנות הגוף וגדלו. [=כלומר, גם כאשר הגוף קטן תתכן השארות לנפש]. ולפי מה שדובר מהיות ההשארות לגמול העבודה [=לפי ההבנה שהישארות הנפש היא תוצאה של העבודה בעולם הזה], אם לא תשיג לעבוד כבר יראה מניעות השארותה, והיה ראוי שתשוב למקורה כשאר חלקי החומר השבים ליסודותם, ולא תשיג השארות בעצמה, כמו שהעירונו על זה בכלל השני מהמאמר השלישי.

אלא שלפי מה שקבלו רז"ל, משתתחיל לפקח עין שכלו – והוא שרמזו (סנהדרין קי,ב) "משידע לומר אמן", והוא כאלו אמרו: "קטן היודע למי מברכין", למה שהמלה הזאת מדרכה לענותה אחר הברכה, ולזה היה כאלו אמרו משידע לקבל הברכה ולענות אחריה יזכה להשארות. [=מדברי חז"ל משמע שגם מי שלא עמל קשה, אם הוא הגיע לדרכה שיודע לענות אמן אחר הברכה יש לו חלק לעולם הבא]. וזה גם כן באמצעות זכות המילה והכנסו בבריתו של אברהם אבינו. [=כלומר, מלבד עניית אמן יש לאותו תינוק גם זכות של ברית המילה שבגללה יזכה לעולם הבא].

כיצד יפרש הרמב"ם את סוגיית הגמרא? לכאורה לפי שיטתו הפילוסופית מי שאין לו דעה והשכלה יותר מבעל חיים לא יוכל לזכות לעולם הבא, שכן העולם הבא הוא הישארות החלק השכלי שפיתח האדם בחייו!?

אולי הרמב"ם יבחר לפסוק כמו דעת רבי מאיר: "משעה שיאמר אמן", ויפרש שמדובר לא רק באמירה עצמה אלא בהבנה של המשמעות, ואם כן מדובר בקטן שכבר מכיר את ה' ויודע שראוי לשבח אותו.

1. ישנם רק מעט מאמרים של חז"ל העוסקים בעולם הבא. יתכן שחז"ל מיעטו לעסוק בנושא בגלל הקושי שלנו כיצורים גשמיים להבין עונג רוחני. ↑
2. וכן באגרת תחיית המתים (מהדורת הרב שילת ח"א עמ' שמ"ה, מובא גם בהערות הרב שילת כאן עמ' קנז): שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה אלא לגוף… (ולכן הם חושבים שגם העולם הבא עם גוף), ומפני זה יאמינו רובם שה' גוף… עי"ש. ↑
3. מו"נ ח"א פרקים סח, פ"ע, עב. הקדמה לאבות – 'שמונה פרקים', משנה תורה פרק ד הל' ו-ט. ↑
4. הנקראת גם שמונה פרקים, בפרק א. ↑
5. נדמה לי שכאשר הרמב"ם שם כותב "והמוליד הדומה" כוונתו לריבוי תאים בגוף וכיוצא בזה. ↑
6. נכון לתרגם: חש. הכוונה לחמשת החושים. ↑
7. עדיף לתרגם: רוצה/ מרגיש. ↑
8. בתחילת תיאור הכוח השכלי: "הוא הכח הנמצא לאדם". ↑
9. פרק ד, הלכות ח-ט. ↑
10. שמונה פרקים, סוף פ"א. ↑
11. מו"נ ח"א פס"ח (עמ' קיב במהדורת הרב קאפח). ↑
12. חלק ג פרק נא. ↑
13. ח"א פרק סח. ↑
14. מו"נ א,עב (מהדורת הרב קאפח סוף עמ' קכז). ↑
15. מו"נ א פרק סט. ↑
16. מו"נ א-ע עמ' קיט. ↑
17. רמב" הלכות תשובה פרק ח הלכה ב – ג. ↑
18. הלכות תשובה פרק ח הלכה ח. ↑
19. ח"ג נא 'הערה'. ↑
20. דף קי,ב. ↑
21. מאמר שלישי כלל שני. ↑
22. במאמר רביעי דרוש שמיני. ↑