"חתונת שמשון", ציור של רמברנדט, 1638. שמשון, בעל השיער הארוך, משוחח עם אורחיו בימין התמונה. (מתוך ויקיפדיה).
קטע 5. פרשנות אלגורית של התורה
[דעות בני אדם בדברי החכמים]
וממה שאתה צריך לדעת, כי בנוגע לדברי חכמים זכרונם לברכה, נחלקו בני אדם לשלוש כִּתּוֹת:
הראשונה והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פְּשָׁטָם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולן הן אצלם מְחֻיְּבוֹת המציאות. ואמנם עושים כן לפי שלא הבינו החכמות, והם רחוקים מן התבונות; ואין בהם מן השלמוּת כדי שיתעוררו מֵאֲלֵיהֶם, ולא מצאו מְעוֹרֵר שֶׁיְּעוֹרֵר אותם. וסוברים שלא כִוְּנוּ החכמים בכל דבריהם הישרים והמתֻקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש מהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו יְסוּפַּר על פשוטו לעמי הארץ, כל שכן לחכמים, היו תְמֵהִים בהתבוננתם בהם והיו אומרים: הֵיאַךְ יִתָּכֵן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה [=כך], או שיאמין שהיא אמונה נכונה, קל וחומר שֶׁיִּיטַב בעיניו?!
וְזוֹ הַכַּת עֲנִיַּת הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם; והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זה. וְחַי השם יתברך כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זָהֳרָהּ, ומשימים תורת ה' בהיפך הַמְכֻוָּן בה! לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה (דברים ד ו): "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים זכרונם לברכה מה שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אותו שאר האומות, אומרים: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטֹן הזה".
ורוב מה שעושים אלה הדרשנים, שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן, אַחַר שלא ידעו ולא הבינו, שהיו שותקים! כמו שאמר (איוב יג ה): "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן, וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה". או שיהיו אומרים: אין אנו מבינים כַּוָּנַת החכמים בזה המאמר, ולא היאך יִתְפָּרָשׁ. אבל הם מְחַשְׁבִים שהם מבינים אותו, ומשתדלים להודיע ולפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות מסכת ברכות ופרק "חֵלֶק" וזולתם על פשטם מילה במילה.
וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שְׁמָעוּם, והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כִוְּנוּ חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר. והם באים לְסַכֵּל אותם וּלְגַנּוֹתָם, ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וְיַלְעִיגוּ על דברי חכמים לרגעים [=בכל עת אפשרית], וסוברים שהם נבונים יותר וְשֶׁשִּׂכְלָם יותר זך מהם. ושהם עליהם השלום נִפְתִּים [=פתאים], גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו מַשִּׂיגִים דְּבַר חכמה בשום פנים.
ורוב הנכשלים בְּזֶה השיבוש המתיַחסים לחכמת הרפואות, וְהַמַהְבִּילִים בגזֵרת הכוכבים, לפי שהם חכמים בעיניהם, וּמְחֻדָּדִים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מן האנושוּת אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת! אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פְּתַיּוּת.
והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים, אשר נתבררה חכמתם לחכמים. ואלה הפתאים, אִלּוּ היו עמלים בחכמות עד שהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהוּת והדומה להן מן הדברים, אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק הַמַּעֲשִׂיִּי מן הפילוסופיה – אז היו מבינים אם החכמים זכרונם לברכה חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עִנְיַן דבריהם.
וְהַכַּת השלישית והם – חַי השם! – מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שֶׁיֵּאָמֵר לשמש "מין" [=ורק היא יחידה]. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים זכרונם לברכה וטוב שִׁכְלָם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניָנים אֲמִתִּיִּים למאוד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות, מחיבוריהם הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת "הַנִּמְנָע" ומציאות "הַמְחֻיָּב לְהִמָּצֵא". וְיָדְעוּ כי הם עליהם השלום אינם מדברים הֲתֻלִּים. וְנִתְאַמֵּת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים – דִּבְּרוּ בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.
ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר (משלי א ו): "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". וידוע הוא אצל בעלי הלשון כי "חידה" הוא הדבר שֶׁהַמְכֻוָּן בו בַּנִּסְתָּר, לא בנגלה ממנו. וכמו שאמר (שופטים יד יב): "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה" וגו'. לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל.
וְהֵיאַךְ נַאֲשִׁימֵם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש (רצוני לומר שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קֹהלת)? ואיך יקשה עלינו לִסְבּוֹר פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם, כדי שֶׁיֵּאוֹת לשכל ויסכים עם האמת ועם כתבי הקודש?! והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא, ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל, והוא האמת. כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות י"ח ע"ב) בפירוש פסוק "הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב" (דה"א יא כב) שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר" (שם). וכן "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם" (שם יז)ושאר הסיפור כולו משל (ב"ק ס' ע"ב). וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם "משל היה" (ב"ב ט"ו ע"ב), ולא פירש לאיזה דבר הוּשַׂם זה המשל. וכן מֵתֵי יחזקאל אמרו קצתם "משל היה" (סנהדרין נ"ב ע"ב), ורבים כאלה.
ואם אתה הַמְעַיֵּן מאחת משתי כִתּוֹת הראשונות – אל תשגיח בִּדְבָרַי בשום דבר מזה העניָן, לפי שלא יהיה נָאוּת לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך יאותו המאכלים הקלים, המעטים בכמותם הישרים באיכותם, לאדם שהרגיל במאכלים הרעים הכבדים? אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה).
ואם אתה מן הכת השלישית, וּכְשֶׁתִּרְאֶה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו ותדע שהוא חידה ומשל, ותשכב עַשׁוּק הַלֵּב וּטְרוּד הָרַעְיוֹן בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כַּוָּנַת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר (קהלת יב י): "לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ, וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" – ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בעזרת השם.
סטיה נוספת מהדיון
הרמב"ם פתח בשאלה: מהי מטרת קיום המצוות? הביא תשובת שונות, וביקר אותם על ההתעלמות מהעולם הבא. אבל לפני שהרמב"ם מסביר מהו עולם הבא, הוא הקדים את משל התלמיד. הסיבה לכך: להראות שכל התשובות הן ילדותיות, ומחפשות שכר במקום עבודת ה' למען השלימות.
כעת מבצע הרמב"ם סטייה נוספת (לפני שהוא מגיע לדיון על עולם הבא), ועובר למיין גישות שונות להבין את חז"ל. הקבוצה הראשונה מבינה את מאמרי האגדה של חז"ל כפשוטם, ועושה זאת מתוך יחס של הערצה לחז"ל. התוצאה דווקא הפוכה – פגיעה בכבודם של חז"ל. הקבוצה השניה גם היא מבינה את אגדות חז"ל כפשטן, אלא שמתוך כך היא מגיעה לזלזל בחכמינו. רק מתי מעט משתייכים לקבוצה השלישית (שלדעת הרמב"ם נוקטת בגישה הנכונה), המבינה שיש לדברי חז"ל תוכן נסתר, והצד הגלוי הוא משל בלבד.
גם סטייה זו מהדיון הראשוני נועדה להציג ברמיזה ביקורת על דברי הקבוצות השונות שתיאר הרמב"ם בתחילת החיבור. היהודים שתיאר הרמב"ם לקחו מאמרי חז"ל כפשוטם, והסיקו מתוכם כיצד נראה גן עדן ותחיית המתים. לדעת הרמב"ם אין להבין דברי חז"ל ביחס לשכר הסופי של המצוות בצורה מילולית.
גישת הרמב"ם
המסר שדברי התורה הם לפעמים משל, ואין לקבל את הדברים כפשטם – הוא יסוד מרכזי בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם כתב באריכות על נושא זה גם בהקדמתו למשנה ובפתיחה למורה נבוכים.[1] כאן נסכם את שיטת הרמב"ם על סמך דבריו כאן ובעוד מקומות.
פרשנות אלגורית גם לתנ"ך
הרמב"ם מפרש דברי תורה כמשל לא רק ביחס לאגדות חז"ל, אלא גם ביחס לפסוקי התורה והנביאים. בדבריו כאן הוא מציין שחז"ל עשו זאת ביחס לדברי הנביאים, ובמורה נבוכים הוא נוקט בגישה זו גם כלפי התורה, בעיקר ביחס לפסוקים שלפי הפשט משתמע מהם שה' גשמי, אבל גם בנושאים אחרים, כמו חוסר האפשרות לראות מלאכים, ועוד).
מדוע לדבר במשלים?
מדוע התורה וחז"ל דיברו ברמיזות ומשלים, ולא אמרו את הרעיון באופן מפורש?
כאן הרמב"ם לא מנמק זאת. בהקדמה למשנה[2] הרמב"ם מונה שתי סיבות:
א. לעורר את הבנת התלמידים, שיצטרכו להתאמץ ולהבין את הנמשל.
ב. כדי למנוע את המידע מאנשים שאינם ראויים לו. אנשים אלו יכולים להבין את הרעיון הנשגב בצורה לא נכונה, או שהם אינם בשלים לו, והמסקנות שלהם ממנו יהיו מוטעות. (דוגמה לכך פגשנו בדברי הרמב"ם לעיל, שעבודת ה' שלא על מנת לקבל פרס היא הדרך הנכונה. ובכל זאת גינו החכמים את אנטיגנוס איש סוכו שפירסם דעה זו, ותלמידיו יצאו לתרבות רעה בגלל שלא היו מסוגלים להבין את דבריו. דוגמה נוספת: קשה להמון העם להבין מה זה עולם הבא ולכן לא מרבים חז"ל לדבר עליו).
ג. בפתיחה למורה נבוכים מציע הרמב"ם הסבר נוסף לדיבור באמצעות משל: יש סוג של אמיתות שאינן ניתנות לניסוח מילולי מדויק, ולכן הדרך היחידה להביע את הרעיון היא באמצעות דימוי ומשל.
מתי מדובר במשל?
מתי עלינו לפרש את מאמר חז"ל או את הכתוב בתנ"ך כמשל, ולא כפשוטו?
התשובה מתבארת בדברי הרמב"ם כאן ובהקדמה למשנה: כאשר הדעת מרחיקה את האפשרות לפרש את הדברים כפשוטם. חוסר האפשרות לפרש את הכתוב כפשוטו נובע מחוסר התאמתו למדע או לפילוסופיה.
לדעת הרמב"ם המדע והפילוסופיה (האריסטוטלי) של זמנו הגיעו (כמעט תמיד) למסקנות נכונות. לכן כאשר יש סתירות בין האמור בתורה ובין מה שהוכח במדע ובפילוסופיה, עלינו לפרש את הכתוב בתורה כמשל.
דוגמאות לגישה הפרשנית של הרמב"ם
בפועל אין בכתבי הרמב"ם הרבה הסברים ודוגמאות של פירושים אלגוריים, אלא רק אמירות כלליות על כך שאין להביא את התורה ואת מאמרי חז"ל כפשוטם.
נושא מרכזי שבו הרמב"ם משתמש באלגוריה, הוא גשמות ה'. ישנם פסוקים רבים שמתארים את ה' באופן גשמי. הרמב"ם במורה נבוכים מאריך שכולם לשון משל, וחלילה מלהבין אותם כפשוטם, אלא דיברה תורה כלשון בני אדם.
לנו כיום זה נראה מובן מאליו, אבל זה כיום, ואולי בעקבות הרמב"ם. בפועל גם הרמב"ם וגם הראב"ד מעידים שהיו בזמנם יהודים שחשבו שה' גשמי, וזה מחמת פשט הכתובים ומדרשי חז"ל.
דוגמה נוספת לפירוש אלגורי של הרמב"ם: במו"נ ח"ב פרק ו' שמלאכים המוזכרים בכל מקום הם הגלגלים, שהם השכלים הנבדלים שכל מאורעות העולם הזה הם באמצעות השפעה שלהם על העולם (בהשתלשלות מהשכל הנבדל). אם כן פסוקים שמתארים ראייה של מלאכים כדמות בני אדם אינה אפשרית. והרמב"ם מפרשם באופן אחר (ראיית אברהם את המלאכים, ראיית האתון את המלאכים, ועוד).
כדי לראות עד כמה היה הרמב"ם הרחיק לכת בנכונותו לפרשנות אלגורית נביא את דבריו בשאלה שהעסיקה את חכמי ימי הבינים – קדמות החומר. האם החומר של העולם היה קיים תמיד, או שה' ברא את העולם יש מאין? הרמב"ם עסק בשאלה זו באריכות במורה נבוכים (חלק ב' פרקים יב-לא), ומסקנתו היא שבנושא זה אין לקבל את דעת אריסטו, אלא החומר של היקום נברא על ידי ה'.
בתוך הדיון כותב הרמב"ם (ח"ב פרק כה):
דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם, יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף. וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם. אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת הגשמות, ויתכן שזה היה יותר קל בהרבה, והייתה לנו יכולת רבה לבאר אותם הכתובים ונקיים קדמות העולם, כדרך שביארנו הכתובים ושללנו היותו יתעלה גוף.
כלומר, הדחיה של הרמב"ם את דעת אריסטו אינה בגלל שבפרשת בראשית נאמר שה' ברא את העולם, כי אפשר היה לפרש את הפסוקים בדרך משל, כפי שעשה הרמב"ם ביחס לפסוקים המתארים את ה' באופן גשמי. (הרמב"ם מסביר שהוא דוחה את שיטת אריסטו שהחומר קדום משתי סיבות: א. אין לאריסטו הוכחות משכנעות לכך, אלא רק השערות. ב. אם החומר קדום ולא נברא בידי ה', נובע מכך ה' אינו כל יכול, וישנם חוקי טבע בלתי ניתנים לשינוי, וזו כבר פגיעה ביסודות הדת).
השיעור הבא: הפולמוס על הפרשנות האלגורית